מאת: אפרת שמואליאן

 

כשתינוק נולד, הוא נולד עם אינסטינקט מובנה בתוכו – לחפש כיוון.

בשביל שיהיה כיוון, צריך שיהיה מי שיכוון. צריך מצפן. צריך מי שינחה, שידאג, שישא אותו על הכתפיים. מישהו להניח עליו ראש ולתת בו את מלוא האמון. בביטחון, במנוחה.

בשביל כיוון, צריך שיהיה מישהו לשאת אליו עיניים, לגמוע ממנו ולהיות פתוח לקבל וללמוד את העולם דרכו.

האינסטינקט, כאמור, כבר מובנה בילד, ומתפקידנו כהורים, מטפלים ומחנכים לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי הידיים ולהיות שם עבורו.

בעצם מה שאנחנו מבקשים זה שהילד יהיה מחובר אלינו, שירצה בקרבתנו, שישא אלינו עיניים, שיאהב אותנו יותר מכל דבר אחר. או במילה אחת- אנחנו רוצים היקשרות.

היקשרות = דחף פנימי שמניע אותנו למרדף אחרי קרבה עם האנשים שאנחנו אוהבים.

בזמנים אחרים ורחוקים, ההיקשרות הייתה מובנת מאליה. לא היה צריך אפילו להגדיר אותה.

הילד היה גדל בקרבת הוריו, סביו, דודיו ובאופן טבעי היה נוצר החיבור הזה שמצד אחד כל כך פשוט ומצד שני מיוחד ויקר ערך, שאין לו תחליף.

אבל היום, זמנים אחרים הגיעו. קדמה שהביאה עימה הרבה ברכה, אך יחד עם זאת הוציאה את הילד מסביבתו הטבעית, כך שהתהליך שלכאורה פשוט הזה כבר נהיה פחות מובן מאליו וזה דורש בירור והעמקה בנושא הזה כדי שההיקשרות תעמיק ותתפתח ותאפשר לנו לבצע את תפקידנו כמבוגרים בחייו של הילד.

 

למה כמורה לחוג מוזיקה , או כל חוג אחר,  כל כך חשוב שהילד יהיה מקושר אלי?

למה בעצם זה חשוב לכל מי שנכנס להעביר חוג כלשהו בגן, במעון או בכיתה למשך כחצי שעה עד שעה בשבוע?

לפני כמה שנים הגעתי לגן שהעברתי בו חוג במהלך השנה (ריתמיקה), זאת אחרי שבשבוע שלפני כן נעדרתי מהחוג. באותו יום, לכל אורך החוג, אחת הילדות, שבדרך כלל שיתפה פעולה והקשיבה, לא הפסיקה לדבר ולהפריע. תהיתי לפשר הדבר אבל לא התעכבתי על זה שלא להפריע לזרימה של השיעור ובסוף השיעור קיבלתי תשובה לשאלה שלי.. רגע לפני שסיימנו פתאום היא אמרה ‘איפה היית שבוע שעבר? אני חיכיתי לך ולא באת, אז ציירתי לך ציור’ והיא הלכה אל המגירה, הוציאה משם ציור והגישה לי ‘הנה, זה הציור שציירתי לך’.

זה היה רגע מאוד מכונן שגרם לי להבין שאני בכיוון הנכון.

אז נכון, עתיד הילדים האלו אינו תלוי בנו ואנחנו רק כפסיק קטן מכל החיים שלהם.

כשאנחנו באים ללמד בחוג, אנחנו בונים לעצמינו מטרה, יוצרים אתגר שהוא מעבר לכיף ולהנאה שבחוג.

כמובן שאנחנו רוצים שלילדים תהיה חוויה של הנאה ויהיה להם כיף. אך זה רק הכלי, כלי למטרה גדולה יותר- להעביר מסר, ללמד, להנחיל ערכים, לפתח אינטליגנציות שונות ועוד.

בשביל להצליח ולהשיג את המטרה הזאת הילד צריך להיות קשוב אלינו ולרצות לקבל מאיתנו. אם אין בידינו את ליבו של הילד, אם הוא לא מחובר אלינו, לא משנה כמה כיף יהיה, לא משנה כמה הוא ישחק, ינגן וישתף פעולה, משהו מזה יישאר ברובד השטחי ולא יחלחל פנימה.

כשילד מקושר אלי, כשהוא נושא אלי עיניים, כשהוא מסכים להיות תלוי בי, אז הוא גם פתוח ללמידה.

יותר מזה- ככל שהילדים יהיו מקושרים אלי כך גם פחות אצטרך להשתמש בטריקים ובעזרים גדולים כדי למשוך את תשומת ליבם ומלוא הריכוז שלהם יהיה ממוקד בעיקר הפעילות ולא בחלק הטפל של האביזרים.

 

איך נוצרת היקשרות? כיצד ילדים נהיים מקושרים?

תהליך ההיקשרות הינו תהליך התפתחותי. כלומר, הוא נבנה שלב אחרי שלב, נדבך על גבי נדבך.

יחד עם זאת, הוא נזיל מאוד. יש ילדים שיגיעו לשלב מסוים בגיל מסוים, ויש כאלה שייקח להם יותר זמן. כל ילד והקצב שלו, שמושפע מהסביבה, מרמת הפניות של המבוגרים בחייו, מרמת הרגישות שלו, ומעוד גורמים נוספים רבים.

כשילד גדל בצורה אולטימטיבית, כלומר, בצורה טבעית, כשמלוות אותו דמויות היקשרותיות שהוא יכול להרגיש בטוח לצידן, נוכל לראות שישה שלבים בהיקשרות שמקבילים פחות או יותר לששת השנים הראשונות שלו:

  1. בשלב הראשון, שמקביל לשנה הראשונה בחייו, הילד נהיה מקושר באמצעות החושים. מגע, טעם, ריח, קשר עין, הקול של המבוגר. לכן, עם ילדים עד גיל שנה נתמקד בעיקר בחיבור דרך החושים. נקדיש זמן במהלך השיעור ליצירת קשר עין, לשירה בקול שלנו וליצירת מגע ותחושה.
  2. השלב השני, שמקביל לשנה השנייה בחייו, הילד נהיה מקושר דרך הידמות. הם החקיינים הכי מוצלחים. כך נרכשת שפה, כך נרכשים דפוסי התנהגות שונים, כך נלמדות מוסכמות חברתיות ודרך זה הילד לומד להתנהל בחברה. בעבודה עם ילדים בגן אני פועלת דרך האינסטינקט הזה והרצון של הילדים להיות דומים וממנפת את זה ללמידה והתנסות.
  3. השלב השלישי, שמקביל לשנה השלישית, הילד נהיה מקושר דרך שייכות ונאמנות. זה שלב ה’שלי’. כך הם יכולים להיות רחוקים קצת יותר ועדין לשמור על חיבור. גם בחוג שלי אני יודעת שאם אצליח לרכוש את ליבם הם ישמרו לי אמונים לאורך כל הפעילות ויהיו מוכוונים לעשיה דרכי.
  4. השלב הרביעי, בשנה הרביעית, החיבור כבר מתחיל להיות עמוק יותר והילד נהיה מקושר דרך משמעות. בבית, אנחנו נספר לו כמה התרגשנו כשהוא נולד ואיזה מזל שיש לנו אותו. בגן, במהלך החוג זה די מאתגר להתחיל להתייחס לכל ילד. אבל אני משתדלת, כשהילדים נכנסים, לזרוק מילה טובה לכל אחד. במפגשי ההיכרות הראשונים בשנה אני עוברת אחד אחד שיאמרו לי את שמם ובאותה הזדמנות גם כן משתדלת ליצור קשר עין ולתת מילה טובה לכל אחד.
  5. השלב החמישי, מגיל ארבע בערך, הילד נהיה מקושר דרך אהבה. הוא מוסר את הלב, יש גילויי אהבה בכל מקום, ציורים של לבבות, אפילו עד כדי כך שהם רוצים להתחתן איתנו. כשילדה בגן אומרת לי בסוף החוג ‘אפרת, את יפה’ אני יודעת שזה חלק מזה. וכשהלב שלהם איתנו הם יכולים לעוף עם כל פעילות שנביא להם.
  6. השלב השישי, האחרון והעמוק ביותר, שמופיע בשנה השישית, אבל לרוב לוקח לו יותר זמן להשתרש, זהו השלב שהם נהיים מקושרים דרך הצורך להיות מוכר וידוע. שהם יודעים שיש מי שרואה אותם באמת. מישהו שהם יכולים לספר לו את כל הסודות והוא יקבל אותם ויאהב אותם בלי לשפוט. יכוון, ינחה, יוביל, אך מתוך אהבה ללא תנאי. וזה מה שאנחנו יכולים להשתדל להיות עבורם בזמן הקצר שאנחנו איתם. פשוט לאהוב אותם, ללא שיפוטיות. אני רואה לאורך השנים שכשאני מצליחה להיות במקום הזה, וכשאני פועלת יותר על החיבור, כך הילדים רוצים להיות יותר טובים עבורי, הם קשובים יותר, פעילים יותר ומשתפים פעולה בצורה מיטבית ויעילה.

 

ילד זקוק להיקשרות. היא מערכת הבטיחות שלו והיא הבסיס ללמידה והתפתחות.

אנחנו פסיק קטן במערכת, ובכל זאת, יש בידינו לחולל פלאים אם רק נבין את הצורך הזה, נהיה מודעים אליו במהלך המפגש עם הילדים וניתן עליו את המענה הנדרש.

שיתוף הפוסט:

פוסטים נוספים בבלוג

כלי נגישות