כותבת לאמהות, לגננות ולכל מי שילדים קטנים בליבו ותחת טיפולו.

לפני הכל, רוצה להתייחס למציאות העכשווית שמטיחה בנו את הסוגיה שהכי מעסיקה בני אדם מרגע לידתם, הנוגעת בדחף/רצון העמוק שלנו להיות בחיבור לאנשים האהובים שאנחנו קשורים אליהם, ולאיום על הארץ האהובה שלנו.

כשהחיבור הזה מופר, זה מערער את הביטחון הקיומי. כולנו ביחד בזה, כל אחד בדרכו.
והילדים נושאים אלינו עיניים ושואלים, לעיתים ללא מילים: “מה קורה?” מנסים להבין, למצוא במציאות החדשה שנכפתה עלינו, פשר.

מה נאמר?
גם כשנראה שהם בענייניהם, הם קשובים לנו ולשלומנו. שלומם קשור בחוט אל שלומנו, הם חשים אותנו מעבר למילים שנאמרות וגם אלה שלא נאמרות. הרגישות לכך מתחדדת בימים אלו כי הם תלויים בנו כל כך ולא יכולים באמת להשפיע על החיים של עצמם.

זה זמן שבו במיוחד נדרשת מאיתנו נוכחות והובלה בוגרת ואחראית, זאת שנותרה בנו, כדי לומר להם (לא במילים דווקא) את מה שאנחנו באמת רוצות עבורם. בדומה לאיך שאנחנו היינו רוצות בעצמנו לשמוע ממביני דבר שמובילים כעת את המדינה ולקבל מהם ביטחון.

בשביל זה צריך לעשות הפרדה בין החוץ שרועד לבין הפנים. הפרשנות וחוויית החיים שלנו עם כל מה שקורה מסביב עוברת אליהם ומטווה להם את הנרטיב של החיים בזמן הזה וההתמודדות איתם, ובתוך זה נוצר החיבור למשאבים הפנימיים ונבנה החוסן.

השאלה איך אנחנו ממשיכות להוביל מתוך המציאות הכאובה הזאת, ולאן?
אנחנו המרחב המוגן הרגשי של הילדים שלנו – המשך ההזנה ותחושת הביטחון שהכל בסדר גם ולמרות שבחוץ מתחוללת סכנה. אנחנו שכבת המגן שיוצרת חיץ בין המציאות החיצונית לזאת הפנימית. תמיד, אבל במיוחד בעיתות משבר, זאת האחריות העיקרית שלנו – לשמור על הלב שלהם.

(כשישובו הימים לתיקונם, ממליצה על הסרט “החיים היפים” של בניני, שמראה מסירות נפש של אב השומר על בנו מפני אימת המציאות שהם חיים בה בשואה.)

טבעי וקורה לרבות מאיתנו, שכאשר הוודאות ותחושת השליטה מתערערות נוצרת בהלה בתוכנו. הבהלה גורמת לדחפים ההישרדותיים שלנו לרדוף אחר הניסיון להחזיר ולו מעט מהן, לעיתים על ידי היצמדות למסך, לחדשות, עשיית סדר בבית, ניקיונות ועוד. לעיתים על ידי עשייה מבורכת של נתינה ותמיכה באחרים, המחזירים תחושת משמעות וקרקוע.

ובטיפול בילדים, עכשיו יותר מבדרך כלל, יש הרבה רגעים שבריריים של עומס, שהופכים לתסכול שעלול להתפרץ ברוגז וכעס על הילדים. הרכות והחמלה שלך כלפייך ברגעים הללו מאפשרים לנוע קדימה, ולטפל בהם ברכות ובחמלה שהם זקוקים לה, במיוחד עכשיו.

הנה כמה דרכים מעשיות, שיתמכו את הרעיונות שהעליתי כאן:

**יציבות**
להרפות מתחזיות מפחידות, לעזוב את התמונה הרחבה ולהתמקד בבית ובכאן ועכשיו. המטרה היא לייצב, למנוע התפרקות. אחרי הכל, אפשר יהיה לחשוב קדימה. אחר-כך יהיה זמן. עכשיו חשוב להתמקד, לשאול את עצמי כל יום: מה יכול עכשיו לעשות לי טוב? מה יכול לשמח אותי עם ילדיי בזמן הזה?

דברים קטנים כמו להסתכל החוצה ביחד מהחלון, לצאת לטיול קטן, לרקוד, לנשום – להגדיל את המרחב המוגן שלנו ביחד בהווה.

**גישור**
משמעות הגישור היא להניח גשר דמיוני מעל מה שעלול להפריד או לנתק את החיבור ההיקשרותי. המטרה היא למשוך את תשומת הלב לנקודת החיבור הבאה, כך למרות שמתקיימת פרידה עכשיו בחיים שלנו – משגרת החיים, מאבא ועוד… אנחנו שומרים על החיבור חי.

אפשר להכין לאבא חוברת ציורים/מכתבים, אפשר לשמור לו משהו ששייך לו (למשל מחזיק מפתחות). להנכיח את אבא ולא לפחד שיעלה רגש של געגוע. זה רגש רך שאפשר לחבק ולנחם ולהתעודד ביחד. בגן חשוב גם להנכיח את אמא, בעיקר עבור מי שהפרידה ממנה כעת היא קשה יותר מבדרך כלל.

גישור נוסף הוא על הפרידות הקטנות שקורות במהלך, שמעוררות בהלה וגורמות להיצמדות ולהזדקקות מוגברת. כמניעה או לפחות צמצום שלהן, רצוי להגביר נוכחות והזמנה נדיבה לחיבור: ליזום, לאסוף ולקרב עם הרבה מחוות של אהבה דרך ההתנהלות הפשוטה של החיים, למצוא זמני הטענה של חיבוק, של הקשבה, של יחד מקרב.

כשצריך להתפנות לטפל בעניינים אחרים חשוב לציין את נקודת החיבור הבאה, ובמיוחד בזמנים רגישים כמו הליכה לישון או יום חופשי של גננת. למשל, לפני שנפרדים בבוקר ניתן לעשות עיסוי עם קרם של אמא בידיים או ברגליים. כך הריח של אמא והמגע שלה נשארים נוכחים איתם כל היום. עם ילדים צעירים אפשר “להיפגש בחלומות”, ובעיקר כשנפרדים להנכיח את הציפייה להתחדשות המפגש למחרת בבוקר, עם הרבה חום והתרגשות לקראתו.

דבר נוסף הוא להיזכר ולהנכיח את מה שכן ממשיך להתקיים:
* כל הדברים בבית – המיטה המפנקת, המשחקים, הסיפורים, החברים, משפחה מורחבת ויותר מהכל – אמא כאן.
* כל הדברים בגן – החברים, המשחקים, סדר היום, ויותר מהכל – הגננת והצוות כאן.

**הסתגלות**
כאן אני רוצה להתמקד קודם כל בכן, האמהות. המציאות שנכפתה עלינו מצריכה מכל אחת מאיתנו לגדל בתוכה כוחות נפש חדשים. כדי שזה יקרה זה מצריך לקבל שזה מה שהיא עכשיו, בלי שיפוטיות כלפי עצמי והפחדים שמרעידים לי את הלב. לרגשות הקשים שממלאים את הלב ניתן מקום עם מי שיכול להכיל אותנו, עם חברות, בני משפחה. חשוב חשוב להסכים להישען ולהיתמך.

כולנו חוות עכשיו הרבה עומס רגשי, שמחפש דרך לבוא לידי ביטוי, זוהי דרכו של רגש. כשהוא חנוק בפנים הוא כמו מזון שמתקלקל בבטן והופך להיות רעיל, ואז ברירת המחדל שלו הופכת להיות ביטוי בלתי נשלט ולרוב גם לא רצוני כמו למשל כעס וחוסר סבלנות כלפי הילדים.

קבלה של המצב כרגע ומציאת זמן ומקום לפרוק את הפחדים, החרדות והעומסים היא חיונית להתחדשות של הכוחות ושכלול שלהם להמשך הדרך. וכך גם לילדים, הבכי הוא פורקן וריפוי. הם זקוקים לו כדי לא להישבר מהמצב הזה, כדי לגדול ממנו ולצאת ממנו מחוזקים.

**איך ומה לספר?**
תלוי בגיל הילדים כמובן. לילדים רכים, המוגנים מפני המצב עדיף לשמור כך ככל הניתן. לגדולים יותר, הערניים והסקרנים, לא לנסות לטייח ולצייר כאילו הכל בסדר. זה לא אמין.

אבל מה כן לספר? החשיבה בגילאים הצעירים מאוד דיכוטומית ואסוציאטיבית, לאו דווקא לוגית. יש טובים ורעים, חזקים וחלשים ואבא גיבור וחזק ששומר עלינו. ובעזרת השם יחזור אלינו ונעשה כך וכך אחרי שתיגמר המלחמה (גישור).

לפתח את זה ולהתאים לגיל בעדינות וברגישות. לא להעמיס פרטים ותחושות. לא לעורר את הבהלה שגם ככה נמצאת ברטט עכשיו כי זה גורם לתחושות עמוקות של חוסר ביטחון ולדחפי אלפא עוצמתיים.

נדרשות כאן הקשבה ורגישות ועדינות רבה למה שהילדים יכולים להכיל ומה הם באמת מבקשים מאיתנו בשאלותיהם. לעיתים ניתן להחזיר שאלה בניסיון לברר מה הם חושבים או מה הם באמת שואלים, הם לא בהכרח מבקשים אינפורמציה ממשית, אלא פשוט לשמוע אותנו, שהם מוגנים ושיהיה טוב.

מבקשת לסיים בתפילה דרך מילות השיר היפה של עדית פאנק:
“הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רחומים (רכונים)
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים”.

מזמינה להמשך שיח והתייעצות כל מי שרוצה בכך     ענת לבקוביץ 0528393249

על הכותבת: