Protected in early childhood - a follow-up article

ענת לבקוביץ'

כשהילדים גדלים (אבל באמת עדיין קטנים) הם מתרחקים מאיתנו פיזית כי יוצאים לפגוש את העולם

חברים

בית ספר

חוגים

פה ושם..

הדרך שלנו לשמור עליהם מפני פגיעה הולכת ופוחתת

איך בכל זאת ניתן להגן עליהם?

מפחידה המחשבה שהם כ״כ חשופים שם בחוץ

אסוציאציה: פרסומת שהרגיזה אותי!

ילד שמנסה את מזלו להתקבל בין חבריו, ובמקום חוטף התעלמות ודחיה

והוא במצוקה מכמירת לב. באמת קורע לב

וכאן מתחילה ההחטאה בעיניי:

כשאבא שלו מצלצל והוא לא משתף אותו.
הוא “משחק אותה” שהכל בסדר ושהוא בטוב, למרות שחנוק מדמעות

הלב שלי יוצא מהמקום לחבק אותו, שלא ירגיש כ״כ לבד

לפרסומת, שברור שיוצריה מלאי כוונות טובות, יש מסר להעביר: תשתפו!

כלומר אם אתם, הילדים, נקלעים למצוקה – תשתפו!

אתם קולטים כמה שזה בעייתי?

המסר לילד במצוקה הוא שהאחריות היא עליו.
שאם הוא יהיה אקטיבי ויפעל אז אפשר יהיה לעזור לו.

והאחריות, כידוע יודעת להתפתלל ובקלות להפוך לאשמה

מי מאיתנו לא מכיר את זה?

כאילו לא די לו

מסר חינוכי כביכול

איזה פספוס באמת..

כלומר – כמובן שהכי הכי חשוב זה לשתף

אבל האחריות האמיתית לכך שילד ישתף אותנו, מתחילה בנו

וזה בידיים שלנו!

הפנייה צריכה להיות אלינו ההורים, אלינו הגננות, ולא לילדים

אנחנו צריכים לעשות הכל הכל כדי שהילד ישתף אותנו.

אבל זה לא מתחיל במקומות של קצה, של מצוקה גדולה

שם בד”כ מעורבבים גם בושה גדולה, לעיתים גם אשמה,

רגשות קשים שכל כך קשה לשאת.

כדי להביא את המשא הזה הביתה, לשתף אותנו ההורים, הוא צריך להיות בטוח שיתקבל באהבה.

גם אם אולי נכשל, טעה, הגיב לא נכון

לפעמים ילד חושב שפוגעים בו בגללו, בגלל איך שהוא, בגלל משהו שעשה..

בווליום נמוך יותר,
תסכולים של חוסר הצלחה, אכזבות, תחושות של דחיה, של חוסר
בנראות הם חלק בלתי נפרד מהחיים

כדי שהוא יהיה בטוח לשתף בכאב או בפגיעה גדולים הוא צריך לקבל מאיתנו את המסר שהלב שלנו פתוח ואוהב כלפיו לא משנה מה, בלי תנאי.
ככה פשוט איך שהוא בתוך היומיום

לא באמירה

במעשים.

לא בקצוות.

בחיים.

בבית שבו מותר לדבר, בית שהוא מרחב מוגן שאפשר להיות בו חלש וחשוף ופגיע.
בית שיש בו הזמנה להרגיש את כל הרגשות,

זה אומר שכל מפגש שלנו הוא הזדמנות. הזדמנות לשיחה, לשיתוף מהלב
זה אומר התעניינות אמיתית והקשבה ואמון בטוב של הילד שלי. בכוונות העומק הטובות שלו, גם כשיוצא לו גרוע.

גם אם הוא טועה, גם אם לא הלך לו והיה לו יום גרוע

אני כאן להחזיק את זה איתו. לעיתים בשבילו. רוב הזמן איתו ביחד.

זאת האחריות שלנו ההורים- לא להשאיר אותו לבד כשקשה.
לפעמים הוא רוצה להיות לבד, אבל גם אז הוא יודע שאנחנו איתו

להיות ביחד ולתמוך זה לא אומר בהכרח נוכחות פיזית אינטנסיבית, זאת איכות של הלב, של מוכוונות.

והוא מרגיש את זה

ואני גם אומרת לו את זה

אני כאן איתך. אוהבת אותך ומחזיקה איתך את הדבר הזה שכבד לך””

ואז לאט לאט אני ממש יכולה לשמוע את הנשימה חוזרת

כי התפנה מקום

מקום שבו אפשר להרגיש, אפשר להיות חלש

זה כבר לא ככ מאיים, אפשר להרגיש את הפגיעות ואז, אפילו לאוורר אותה החוצה

הוא מקובל ורצוי ואהוב, בדיוק כפי שהוא עם כל מה שיש בו

וזה מרגיע ונוסך בטחון

ככה זה בתוך היומיום

להכל יש מקום, גם לרגשות הקשים של בושה, אכזבה, בהלה, כשלון

הם במילא שם, כלומר בתוכנו. אז עדיף להכיר בהם, ולהזמין אותם לחיבוק,
זה “ממצב” אותנו כמנחמים האולטימטיביים

לדברים הקטנים ובטח ובטח לדברים הגדולים

אנחנו הכתובת והתשובה עבורו לכל מה שעובר עליו

אנחנו הבית

בית כזה הוא מגן ללב

מכיל, מחזק, מרפא ובונה חוסן אמיתי ומעצים.

בתפילה לשמירה גדולה לכל הילדים הקטנים והגדולים באשר הם.

מאמר זה הוא מאמר המשך ל – Protection at an early age - an issue that tugs at the heart of every parent

על הכותבת:

ענת לבקוביץ’ (MA), מדריכה מוסמכת, מטעם מכון ניופלד בגישה ההיקשרותית-התפתחותית, יועצת להורים ואנשי מקצוע לגיל הרך בגישה ההיקשרותית -התפתחותית

מכשירת גננות במודל ההיקשרותי של ד”ר ניופלד.
מנהלת מעון בגישה ההיקשרותית ומדריכה בארבעה גנים שיסודותיה נטועים בהם
מנחת סדנאות קבוצתיות ~ מלוות תהליכי עומק פרטניים בקליניקה.

לפייסבוק של ענת

לכל הכתבות בלוג של ענת