ילד צעיר לא יכול להגן על עצמו וככ בקלות אפשר להפר ולחלל את המרחב הפרטי שלו.
התמימות וטוהר המחשבה הופכים אותם ל”טרף קל”.
אני כותבת את זה ועובר בי רעד. אין יותר מפחיד מזה.

אני לא אשכח בחיים את אותו מוצ”ש, שבה לראשונה “שחררנו” את שני ילדינו שהיו אז בני 8 ו 9 לחזור הביתה לבד מחברים שגרים מרחק של דקה הליכה מאיתנו.
הליכה על שביל מרכזי והומה במשפחות וילדים.
פעם ראשונה שלהם ושלנו.
פתאום הדלת נפתחת בצעקה היסטרית ושניהם נכנסים ממררים בבכי שמישהו הפחיד אותם ממש.
אייי… כל הפחדים שלי נטרקים לי ישר לתוך הלב.
“איש אחד נורא מפחיד שאל ובקש עזרה ואח”כ לקח והרים לחדר מדרגות.. וניסה לגעת..”
הבן צעק חזק והבת נתנה לו מכה והם הצליחו לברוח. נס.
נס שישר זיהו את הסכנה
נס שהגיבו ככה
נס שישר שיתפו.

עברנו עם זה המון מאז. דיברנו המון ותמכנו ונתנו כוח וגם יצאנו איתם להעיד ולזהות. והוא נתפס.
ברוך ה’.
מאז הנושא הזה עוד יותר קרוב לליבי.
וכל פעם הוא צף ומתעורר, כשמישהו רואה מישהו או שומע על “מישהו” שמסתובב ונפוצה אזהרה שמזכירה לכולם את מה שלצערי נכון תמיד, לשמור על הילדים הקטנים.

יש לי מחשבות על כל אחד מהניסים הנ”ל.

הראשון והכי בסיסי – איך ללמד ילד קטן לזהות מהו המרחב שלו ומה שמחוץ לגבול שלו ושייך לאחר, כדי שבהמשך חייו הוא יפתח את זה בתוכו.
בעצם מדובר על הבנת הגבולות שלו או יותר נכון הרגשת המרחב הפרטי.
בזה הוא צריך אותנו ההורים. אנחנו המורים הראשונים והכי משמעותיים לו.
היחס שלנו למרחב שלנו ושלו, קודם להסברים ולכל דבר אחר.

לפעמים אנחנו סומכים שילמד את זה מאחרים.
דוגמא למיקור חוץ של העברת המסר הבסיסי הזה הוא העיסוק הרווח בגני הילדים סביב “נושאים” תקופתיים כמו למשל “אני וגופי” שבו, בין היתר, מלמדים ילדים לומר שלא נעים להם ולבקש רשות לגעת אחד בשני ועוד..
יש לי כל מיני דברים לומר על הלימוד הזה אבל לעניינינו כאן אני רוצה לטעון שההבנה הקוגניטיבית וההתנהגות בעקבותיה נבנות על גבי ומתוך ההרגשה, ולא הפוך.
הדרך למוח עוברת דרך הלב.

לא מובן מאליו שילד מרגיש את המרחב שלו.
למה זה?
בגלל שמרחב של ילד קטן מופר כל הזמן.

הלימוד האמיתי של גבולות ושל המרחב הפרטי נעשה דרך הקשר איתנו, המטפלים בו.
באיך שאנחנו מכבדים אותו.
אני לא מתכוונת בזה שאנחנו צריכים לבקש את רשותו לטפל בו, זה מחווט בתוך ההיקשרות בין הורה וילד, וזאת המחוייבות הראשונה של כל הורה.
חוץ מזה ילד צעיר בד”כ יענה בשלילה על שאלות כאלה (אפשר לתת לך חיבוק? אתה רוצה שנחליף טיטול?) ברור שהתשובות הן לא! ולא! ולפעמים גם לאאא!!!
אם הוא מתנגד לטיפול או אפילו רק אדיש, לא מעיד על כך שזה לא מעורר אותו ריגשית.
אומנם הוא קטן ואפשר להיכנס אליו למרחב מתי שנרצה ואפילו בגסות אבל זה לא כדאי ולא משתלם כי זה יותר מהכל מלמד אותו על עצמו, ומספר לו שזה בסדר ואפילו מותר לפלוש אליו לתוך המרחב שלו.
אנחנו מטפלים בילד – מקנחים לו את האף. מחליפים לו טיטול. מלבישים. מורידים. מאכילים. מקלחים.. כל הפעולות הללו של שגרת החיים שלעיתים מרגישות סיזיפיות, עשויות להסתיר לנו את הילד. כלומר העיניים רואות אבל הלב מנותק קצת ואז אנחנו עלולים להיכנס למרחב שלו בביטול ובחוסר כבוד. קצת כמו חפץ.
כשהמבט הוא על להשיג את התוצאה הרצויה, אנחנו מרוכזים בצורך שלנו.
כשהמבט שלנו הוא על הילד, חשוב שנפנה אליו ונעורר אותו אלינו לפני שנכנס למרחב שלו.
רגע של תשומת לב, של איסוף, של יצירת חיבור, שמפנה גם את הקשב שלנו למה שזה מעורר בו.
כמובן זה לא אומר שאם הוא לא רוצה או מתנגד לטיפול שהוא צריך, הוא זה שיחליט מה עושים, אבל זה מאותת ומזכיר לנו לתת לרגש מקום, להיות אמפטיים.
תזכרו תמיד שהרגש הוא לגמרי לגיטימי, וההבעה שלו היא תחילת הדרך לתחושת בטחון של ילד שאנחנו ההורים ו/או הגננות כתובת ומשענת עבורו עם כל מה שיש בו. שאנחנו זה הבית.
לצד זה ניתן להחזיק את הדרישה ולעמוד על זה, מתוך ההבנה שלנו שהטיפול הזה נחוץ והוא לטובתו.
מקווה שאני מובנת כאן. חשוב לי לעשות את האבחנה בין הגבולות מבחוץ או ההנהגות שאנחנו מובילים אליהם שיכולים ללכת יד ביד עם שמירה על הגבול הפנימי של הילד.
זה לא אחד על חשבון השני.

דבר נוסף שחשוב לי להאיר:
חשבתם מה קורה שכשאנחנו מסבירים ומלמדים מוגנות לילד הצעיר דרך מסרים מילוליים של איך למנוע / להגן / להגיב?
האם אנחנו בעצם מעבירים אליו את האחריות להגן על עצמו?
ילד צעיר לא בשל לזה, זה גדול עליו. זה עומס, זה מפחיד מדי ולכן מיותר.
זאת האחריות שלנו להגן על הילד הצעיר.

כדי שילד יוכל להישמר ולהגן על עצמו, ההגנה הראשונית שאנחנו יכולים להעניק לו היא, כאמור, הרגשת המרחב הפרטי שלו. כדי שיוכל לזהות כשהמרחב שלו מחולל או אפילו רק מופר קצת ומה זה עושה לו. זה מפתח אצלו את הרגישות לזה וזה סופר חשוב.
בהמשך מתווסף לזה הרובד של המודעות אבל זה הבסיס.
זאת התערבות עקיפה ועדינה, היא לא נוגעת בנושא הזה בצורה ישירה ולא מעוררת בהלה, לכן ההשפעה שלה היא מכוננת.
זה כמעט לא דורש מאיתנו משאבים. המודעות היא שיוצרת Fine tuning שמכוונת ומחזירה לידיים שלנו את היכולת לספק הגנה לילדים שלנו.

בתפילה לשמירה גדולה לכל הילדים הקטנים והגדולים באשר הם.

למאמר זה יש מאמר המשך – Protected in early childhood - a follow-up article

על הכותבת: